חנין נסאר, עוד לא בת 21, התייצבה ביום רביעי בפעם הראשונה בחייה להופעה באליפות ישראל. בלילה היא הלכה לישון כשבחדרה מונחת מדליית הזהב. אלופת ישראל, אחת ההפתעות הגדולות ביותר של האתלטיקה הישראלית. כדורסלנית עד לפני שנה, במקור מהעיירה הגלילית עראבה, בת לאם מורה לעברית ולאב מורה לביולוגיה, כיום גרה בתל אביב ומייצגת את מועדון לידר ירושלים.
"אין מילים. לא צפיתי את זה. באתי לקפוץ בשביל הכיף וזה נגמר על הפודיום כל כך מפתיע". חנין שיפרה בתחרות את שיאה האישי ב-3 סמ כשעברה 1.78 מטר, כמו חברתה לאימונים אצל טולי שפרן, דניאל פרנקל, אלא שחנין עשתה זאת בשני ניסיונות לעומת שלושה ניסיונות של שיאנית ישראל (1.94 מטר).
"בתחרות עצמה אני מאוד מתוחה. לפעמים זה טוב לאדרנלין, לפעמים זה תוקע, המתח. אני לומדת מניסיון כיצד להתמודד עם המתח של התחרויות".
אחרי המעבר מכדורסל ומהגליל, שלא היה פשוט, מרגישה חנין כי היא מצאה את מקומה: "על הפודיום הרגשתי שהאתלטיקה היא המקום שלי בחיים. לשם אני שייכת. אף פעם לא הרגשתי כך בכדורסל שם גם הייתי מנתרת לגובה אבל רק כשעשיתי בלוקים וחסימות עבור שחקניות אחרות. עכשיו אני מנתרת בשביל עצמי".
בעראבה אין ממש אתלטיקה אבל מפרגנים, והמחמאות מגיעות מכל עבר. "הטלפון שלי מצלצל כל היום כמו בקופת חולים. זה נחמד אם כי פרסום זה לא מה שאני מחפשת. אני רוצה להוכיח לכל אלה שאמרו לי כי חבל על הזמן שלי כשעשיתי את המעבר. כבר הוכחתי קצת אבל זה רק צעד ראשון. אני מבטיחה שהסיפור שלי עם האתלטיקה יהיה ארוך. אף אחד לא יודע מה עבר עלי בשנה האחרונה, כמה זה קשה לעבור מקום, ענף, וכל זה יחד עם לימודים ומבחנים בווינגייט. תקופה קשה מאוד עברה עלי".
ומה הלאה? "טולי מחפש לי תחרויות באירופה. אני בכושר טוב ולא מסתפקת בשיא החדש. תמיד שואפת לעוד. אם כי עדיין אני עובדת על הטכניקה כי התחלתי לקפוץ בגיל מאוחר ויש לזה השלכות. אני לא קופצת הרבה. בערך שבועיים לפני אליפות ישראל לא התחריתי. אבל על אימונים אני לא מוותרת. כל יום מתאמנת, כולל אימון משקולות כבר בצהריים למחרת אליפות ישראל. גם אם אני לא מרגישה טוב, לאימון אני אלך".
על ההתמודדות מול פרנקל: "כבוד גדול בשבילי להתחרות מול שיאנית ישראל. היא נהדרת, דניאל. אחרי כל הפציעות שהיא עברה אני מורידה את הכובע בפניה ובפני הרצון שלה. אני מאחלת לה המון הצלחה".
